פסחו

הכפר שוכן במורד הדרומי של רכס פרשת המים הראשי של הקווקז האבחזי, באגן פסחו, בעמק הבוויו — יובל ימני של הבזיפי — בגובה 620 מטר מעל פני הים; מסוחומי אליו 150 קילומטרים, והוא מקושר אליה גם בתעופה, שכן בכפר שדה תעופה קטן המשמש מטוסים קלים. את החשמל מספקת תחנת כוח הידרואלקטרית קטנה שנבנתה באותה סביבה.

עמק פסחו היה מיושב כמה אלפי שנים לפני הספירה, ועל כך מעידים שרידי דולמנים ומוצאות ארכאולוגיות רבות. מימי הביניים שכנה כאן קהילת ההר האבחזית פסחו; עד אמצע המאה התשע־עשרה מנתה הקהילה כעשרה יישובים קטנים ובהם שלושה עד ארבעה אלפים נפש. לפי עדות בני הזמן, אנשי פסחו לא היו עד גירושם לא נוצרים ולא מוסלמים: בכפר לא עמדה כנסייה ולא מסגד.

ההר שבקצה הכפר, אינל־קובה (פסחו־ניחה, 1,290 מטר), נושא אחד משבעת המקומות הקדושים לאבחזים; למרגלותיו נערכים עד היום טקסים בכל שנה, והמסורת מצביעה על המקום כקבר אינל, אבי נסיכי הצ'רקסים.

מלחמת הקווקז שינתה את תולדות הקהילה: אנשי פסחו לא קיבלו את מרותן של האימפריה העות'מאנית ושל האימפריה הרוסית ולא הכירו בשלטון המרכזי באבחזיה. צבא האימפריה הרוסית נשלח לפסחו פעמים אחדות — בשנים 1843 ו־1844, אחר כך בשנים 1859, 1860 ו־1861 — וההתנגדות נמשכה עד תום המלחמה, עד מאי 1864. בקיץ אותה שנה הציבו גנרלי הצאר אולטימטום, ותושביו הוותיקים של העמק, כארבעת אלפים נפש, גורשו בכוח: כשלושת אלפים איש יצאו מגודאוטה אל האימפריה העות'מאנית, חלק נשאר באבחזיה שלחוף הים, ועד 800 איש עברו לקווקז הצפוני.

במלחמת העולם השנייה היה פסחו היישוב היחיד בגאורגיה שאליו הגיע הצבא הגרמני.

לפי נתוני שנת 1959 חיו בכפר 170 תושבים, בעיקר רוסים; בשנת 1989 — 136. עד שנת 2005 מנתה האוכלוסייה 150 נפש, והמפקד שערכו השלטונות הדה־פקטו בשנת 2011 מנה במנהלת הכפרית של פסחו 189 תושבים — 172 רוסים ו־17 אבחזים.

הכפר כבוש בידי הפדרציה הרוסית.