אננורי

הכפר שוכן בגובה 900 מטר מעל פני הים; מדושתי אליו 23 קילומטרים.

מטביליסי אל אננורי 66 קילומטרים. אננורי היא מרכז הקהילה, ובה כלולים, מלבד אננורי, אווניסי, בנצורתקרי, דגנלי, זוטיקיאנתקרי, תנדילאאנתקרי, פוולאורי, פחונדווי, שליקיאנתקרי, ציווצקרו, ציחיסדזירי, ציחיססופלי וצ'יווילאנבי.

לאננורי היה מצב גאוגרפי ואסטרטגי נוח: כאן נפגשו הדרכים הראשיות הבאות מצפון, בערוצי התרגי והארגווי, ומדרום, מקרתלי הפנימית. הכפר היה מיושב מימי קדם, ולאחר שנוסדה האריסתוות של הארגווי הייתה אננורי חלק ממנה, וכאן עמדה מצודתם הראשית של האריסתוויים של הארגווי.

במאה השבע־עשרה ובמאה השמונה־עשרה הגיעו האריסתוויים של הארגווי לעוצמה מיוחדת, ולעת ההיא שייכים ביצורה והרחבתה של מצודת אננורי. בשנת 1743 ביטל תיימורז השני המלך את האריסתוות והכפיף את אננורי לשלטון המלכותי.

מצבה בצומת דרכי המסחר הביא להתפתחות המסחר באננורי, וכאן עמד גם בית מכס מלכותי. מלאכת הכלים וייצור האריג היו מפותחים, ובמחצית השנייה של המאה השמונה־עשרה היה כאן בית צבע מלכותי. בשנת 1786 החריב את אננורי עומר, חאן דגסטן; בעת ההיא הייתה עיר קטנה וחיו בה 100 בתי אב.

בין השנים 1803 ו־1821 הייתה אננורי מרכז נפה, אף שמעמד של עיר לא ניתן לה; בשנת 1811 היא נזכרת כעיר שמחוץ למערך. ב־6 באפריל 1802 קיבל המטרופוליט יואנה באננורי את פניו של צלב נינו הקדושה, שווחטנג השישי לקח לרוסיה ושהקיסר אלכסנדר הראשון החזיר לגאורגיה.

כל כובד מדיניות הקולוניזציה של הצאריזם נפל על התושבים שחיו ליד הדרך הצבאית הגאורגית: הגנרל ציציאנוב, שיצא למערכה על אירוואן, הציב בשנת 1804 צבא אצל התושבים והכריח אותם לפנות בכוח את מקטע הדרך בין סטפנצמינדה לאננורי. בשל תנאי העבודה הקשים מתו 23 איש, ובעקבות זאת פרצה מרידת הנפה. בשנת 1812 הצטרף גם איכרות נפת אננורי למרידת איכרי קחתי, ובשל כך שרפו הקולוניזטורים הרוסים את אננורי.

בעת הסובייטית היה גידול הבקר מפותח באננורי.

כל תושבי הכפר גאורגים — 100 אחוזים.

במפקד 2002 נמנו בכפר 508 תושבים — 230 גברים ו־278 נשים. במפקד 2014 חיו בכפר 336 תושבים — 170 גברים ו־166 נשים.