אצקורי

השם קשור במים: א־צקור־י, שבו א־ היא תחילית וצקור הוא הבסיס, ונשען על אותו שורש צק הנותן את „צקלי“, מים, ואת „צקארו“, מעיין, ואת קרוביהן בשפות הקרתווליות; לפיכך פירושה של אצקורי הוא מקום שיש בו מים.

בימי הביניים הייתה אצקורי עיר, ואחת העתיקות בגאורגיה. שמה הקודם היה סוסנגתי, ובמקורות הגאורגיים היא נמצאת גם בשם אצקורי; הכרוניקה מזכירה אותה לראשונה באמצע המאה האחת־עשרה. על פי המקורות הגאורגיים נבנה כאן מקדש בימי מסעו של הקיסר הביזנטי הרקליוס, במאה השביעית. בתקופה הפיאודלית המוקדמת הייתה אצקורי מרכזה המדיני של סמצחה ומושבו של בית סמדזיוורי, ולאורך קיומה של סמצחה־סאתבגו נחשבה מקום חשוב. כאן פעלו סופרים, לבלרים וכורכי ספרים: אפרם מצקוורלי וגיורגי מצקוורלי במאות התשיעית והעשירית, גבריאל קוטאי באחת־עשרה, ויואקימה וירמיה מצקוורלי בשש־עשרה.

באצקורי הייתה כס הגמון; ההגמוניה של אצקורי היא מן העתיקות שבאפרכיות גאורגיה, והגמונה נקרא מצקוורלי. ההגמון הראשון ששמו הגיע אלינו הוא יוסב, שפעל בראשית המאה השישית; האחרון ששמו ידוע לנו הוא גדעון, שקיבל את כס אצקורי כבר מידי הסולטאן. על פי „חיי גריגול חנדזתלי“ עמד מקדש ההגמונים של אצקורי כבר במאות השמינית והתשיעית, ובמאות השתים־עשרה עד השש־עשרה נעשה למרכז הכנסייתי של סמצחה. מבין הגמוני מצקוורלי בלט אפרם הגדול, תלמידו של גריגול חנדזתלי, שעמד בראש הכס מ־855 עד 895 ושעליו כותב גיורגי מרצ'ולה.

במחציתה השנייה של המאה השש־עשרה, עם התחזקות ההשפעה העות'מאנית על סמצחה־סאתבגו, עברה אצקורי לשלטון עות'מאני. על מועד כיבוש המצודה המדויק חלוקים המקורות: על פי „האנציקלופדיה הגאורגית“ כבשו אותה העות'מאנים במחצית השנייה של המאה השש־עשרה, „המילון האנציקלופדי לבנייה“ מתארך את הכיבוש לשנות ה־1540, והמילון הגיאוגרפי־סטטיסטי של האימפריה הרוסית נוקב בשנת 1554 כראשית הצבת חיל המצב העות'מאני. בשנת 1546 יצא בגרט השלישי, מלך אימרתי, למסע לעבר סמצחה; להשיב את סמצחה לא הצליח, אך הוציא משם את איקונת אם האלוהים של אצקורי.

במלחמת רוסיה־עות'מאניה של השנים 1768–1774 נעשתה מצודת אצקורי אחד ממקומות העימות הצבאי. בשנת 1770 צרו עליה כוחותיהם המאוחדים של ארקלה השני ושל האימפריה הרוסית; במבצע השתתף גדוד רוסי בפיקודו של הגנרל גוטלוב טוטלבן. את המצודה לא עלה בידם לכבוש — על פי „האנציקלופדיה הגאורגית“ היה זה טוטלבן עצמו שסיכל את ההסתערות, ומצודת אצקורי נשארה שוב בידי העות'מאנים. לאחר מכן המשיך ארקלה השני בפעולותיו ובאותה שנה הביס את צבא העות'מאנים בקרב אספינדזה.

במלחמת רוסיה־עות'מאניה של השנים 1828–1829 הייתה המצודה שוב בשליטה עות'מאנית. מיקומה היה חשוב מבחינה אסטרטגית: היא שלטה בדרך העוברת לאורך המטקווארי, דרך גיא בורג'ומי, אל עבר קרתלי; המבצר ניצב על סלע גבוה ומתוקף מיקומו הטבעי היה אחד ממבני ההגנה החשובים של הגיא. באוגוסט 1828 כבשו הכוחות הרוסיים בפיקודו של הגנרל איוון פסקביץ' את אחלציחה, ולאחר מכן החליט הפיקוד לכבוש גם את מצודת אצקורי.

בשנת 1829, בהסכם השלום של אדריאנופוליס, עברה אצקורי לאימפריה הרוסית ונכנסה למחוז אחלציחה שזה עתה נוצר. לאחר המלחמה עבר חלק ניכר מן הגאורגים הקתולים ומן האוכלוסייה המוסלמית שהתגבשה בימי השלטון העות'מאני אל שטחי העות'מאנים; הגאורגים הקתולים השתקעו באיסטנבול וייסדו את הכנסייה הקתולית הגאורגית של בומונטי. במקומם של העוזבים יישבה כאן המנהלה הצארית ארמנים מצד ארזורום. בשנות ה־1830 התרוקנה אוכלוסיית אצקורי מחלק גדול מן הגאורגים: מקצתם נפלו במלחמה ומקצתם יצאו לחוץ לארץ.

כיום שרדו באדמת אצקורי חורבות מקדש אם האלוהים בעל הכיפה, וניכרות בהן שתי שכבות — מן המאות העשירית והאחת־עשרה ומן השלוש־עשרה והארבע־עשרה. לפי שטחה הייתה זו, כמקובל לומר, הכנסייה הגדולה ביותר בכל גאורגיה. הכיפה וכל הקמרונות קרסו, וגם חלקיהם העליונים של הקירות הרוסים. למזבח ולחדרים משני צדדיו היו קירות מצולעים הבולטים מזרחה. בפנים ניצלו שרידי העיטור — פילסטרים בקיר ובהם כותרות כדוריות, והקישוט שעל פניו החיצוניים של קיר המזבח — ואלה מלמדים שחלק זה של המבנה מוקדם מן המאה השלוש־עשרה. המקדש נפגע ברעידות אדמה לא פעם ולא פעם שוחזר.

במפקד 2024 חיו בכפר 1,373 תושבים.