אולומבה

לפי המסורת ההיסטורית בנה כאן במאה השישית מיקאל מאולומבו את כנסיית אם האלוהים. עצם העובדה שמיקאל, אחד משלושה עשר האבות הסורים, התיישב באולומבה מלמדת שבימי הביניים הקדומים הייתה אולומבה מרכז דתי חשוב בקצה המערבי של שידה קרתלי, על גבול קרתלי ואימרתי; כפי הנראה התנהלו כאן במשך מאות שנים גם חיי מנזר.

מימי הביניים המפותחים אולומבה היא קניינה של משפחה פיאודלית חזקה, בני אמירג'יבי, ובמשפחה הזאת קשורה קשר הדוק תולדותיהם המאוחרות של הכפר ושל המנזר שבו. בשנת 1403 החריב תימור את אולומבה ואת מנזרה, ואחר כך שיקם אותו קוצנה אמירג'יבי.

מכתב הפטור ממסים של נחלות הקתוליקוס של קרתלי משנת 1559 מתברר שאולומבה הייתה נחלת הקתוליקוס. לפי מפקד 1728 גרו בה 18 בתי אב, ששילמו את מס העות'מאנים בסך 5,800 אקצ'ה.

במאה השמונה־עשרה ספגה אולומבה יותר מפעם אחת התקפות של הלקים; קשות במיוחד מבחינה זו היו מן הסתם שנות ה־1750, ובעקבותיהן התפורר הכפר כליל. על כך מלמדת הכתובת שעל האיקונין של אולומבה, המתוארכת ל־15 באפריל 1787, וכן המסמך מן ה־30 במאי 1768, שממנו מתברר שבאותה עת פסקו באולומבה חיי המנזר והכפר התרוקן מתושביו.

את אותה עובדה מאשרת רשימת המנזרים החרבים של קרתלי־קחתי, שנערכה באפריל 1770 עבור אנטון מורביוב, הממונה על ענייני רוסיה בגאורגיה, ובה נאמר שמנזר אם האלוהים של אולומבה חרב.

התושבים חזרו לאולומבה אחרי שנות ה־1770. בפנות המאה השמונה־עשרה והמאה התשע־עשרה פועל מנזר אולומבה שוב, ואת זאת מאשרת רשימת המנזרים הפועלים בקרתלי שנוספה לחיבורו של ההיסטוריון פלטון יוסליאני „חיי גיורגי השלושה עשר“, ובה נזכרת גם אולומבה.

לפי מפקד 1886 גרו באולומבה 7 בתי אב — 27 גברים ו־27 נשים, 54 נפשות בסך הכול — והתושבים היו גאורגים כולם. במקום חיו בני גלשווילי, קיפרואידזה וחראישווילי.

בשלהי שנות ה־1950 הועברו תושבי אולומבה לסורמי, לאלי ולחשורי והכפר התפורר.