גריגולטי

גריגולטי הוא אתר מרפא אקלימי לחוף הים. האקלים סובטרופי: החורף נוח ובלא שלג, הממוצע בינואר 5.2 מעלות, והקיץ חם, הממוצע באוגוסט 23.2 מעלות. השמש זורחת 2,000 שעות בשנה והמשקעים 1,770 מילימטרים; בחורף נושבות רוחות מערב ומזרח. השטח מכוסה אורנים בני שנים רבות, ורצועת החוף היא חוף של חול מגנטי בעל סגולות מרפא, המשמש לחיזוק העצמות והפרקים של ילדים ומבוגרים. לאתר פרופיל מונע, ריאתי ונוירולוגי.

מדרום־מזרח לכפר, על הגדה השמאלית של נהר סופסה, נחשף יישוב מן התקופה העתיקה הקדומה: נרשמו שברים מפוחמים של קורות עץ, כלי חרס, רחבת פולחן ושרידים האופייניים לטקסי קבורה. האתר מתוארך למאות השישית עד הרביעית לפני הספירה.

גריגולטי מסומן על מפה משנת 1497, על מפה רוסית משנת 1711 ועל מפת ממלכת אימרתי משנת 1737. ב־1614 הגיעו לכפר המיסיונרים הישועים לואי גרנז'ה ואטיין ויו, שהמשיכו משם אל ממיה השני גוריאלי, נסיך גוריה. בשנות ה־1710 העניק גיורגי הרביעי גוריאלי בכתב מתנה את הכנסות המכס מן הסירות בגריגולטי ובמלתקווה; בין 1788 ל־1792 העניק סימון השלישי גוריאלי לקצו, בז'ן ולומקץ נקשידזה את המכס של כל רצועת החוף של גוריה — מחצית הגבייה נשארה בידי בני נקשידזה ומחציתה הגיעה לבני גוריאלי.

ב־1805 סייר בגוריה הקצין הרוסי לשקרב, שהוטל עליו לבחור נמל לעגינה בחוף הים השחור; פאוול ציציאנוב רצה לדעת אם גריגולטי יוכל לשמש נמל שבו יחנו ספינות האימפריה הרוסית בחורף, אך לשקרב פסק שהחוף כאן אינו מתאים. ב־1820 נהרסו מגדלי גריגולטי בידי המפסידים במרד אימרתי. בין 20 ל־23 באוגוסט 1841 התחולל בכפר, על יד מי דדברה, קרב בין מורדי גוריה ובין המיליציה של נסיכות אודישי בפיקודו של דוויט דדיאני; הקרב נגמר בניצחון בני גוריה. ב־1886 ערך בגריגולטי חפירות הארכאולוג הצרפתי ז'אן מורייה. בימי האימפריה הרוסית היה הכפר שייך לקהילה הכפרית צ'וצ'חתי, ומ־1918 התיישבו בו המאמינים הישנים.

בתקופה הסובייטית פעל בכפר משק דגים. ב־1949 הוחלט להקים רצועת מרפא לאורך חוף גוריה מקובולתי עד פותי, ועל פני חמישים קילומטרים ניטעה חורשת אורן ביצ'וינטה. במפקד 2014 נמנו בגריגולטי 286 תושבים.