מנווי

הוא שוכן למרגלות המדרון הדרום־מערבי של רכס גומבורי, בגובה 750 מטר מעל פני הים, 15 קילומטרים מסגרג'ו ו־1 קילומטר מתחנת הרכבת של מנווי. הכפר שייך למיקרו־אזור של היין הגאורגי „מנווי“.

סביבתו הגאוגרפית הנוחה של הכפר יצרה תנאים טובים לענפי חקלאות רבים, ובהם גידול גפנים ועשיית יין: במנווי נעשה במשך מאות שנים, מזן הגפן קחורי מצוונה, היין „מנוויס מצוונה“, שטעמו וניחוחו משלו. בדבריו של הנסיך וחושטי, למרגלות הר הרתי נמצאת מנווי, שבה בנה אימאם־קולי־חאן ארמון; למרגלות ההר יש מצודה עתיקה, והיום הרוסה; אך יינה של מנווי טוב. משערים שדרך מנווי עברה הדרך הנקראת דרך הכבשים, מהלך שבעה ימים, שבה הוליכו את הצאן ממתיולתי אל שירקי, אל מרעה החורף.

היישוב מנווי ומצודתו קיבלו חשיבות מיוחדת בתקופה שבה התגבשה נסיכות קחתי; בימי קיומה של המדינה הגאורגית המאוחדת נפל התפקיד הזה, אך לאחר ההתפרקות הפיאודלית וייסודה של ממלכת קחתי נעשה הכפר חשוב שוב כנקודה אסטרטגית, וחשיבותו גדלה במיוחד בימי פשיטות הלקים.

בשנת 1706 העביר אימאם־קולי־חאן את מעון החורף שלו מקרג'אגי אל מנווי; הנסיך וחושטי רואה בפשיטות הלקים את הסיבה לכך. בשנת 1712 נישאו במנווי המלך תימוראז ותמר, בתו של וחטנג השישי. בשנת 1715, כאשר היו במנווי אצל דוד אימאם־קולי־חאן פקידים נכבדים שנשלחו בידי יסה — עלי־קולי־חאן — מלך קרתלי, כדי לארס את אחותו אלנה, באו אנשי צ'ארי בפשיטה, ואנשי קחתי, עם אורחיהם, נאלצו לצאת להדוף אותם. באותה שנה, לאחר שהובסו הגאורגים באג'י־צ'אלב, פשטו הלקים שהתעודדו על גאורגיה, וכפי שמספר לנו פפונה אורבליאני, הם החריבו מקומות רבים; המלך אירקלה יצא להילחם בהם; הלקים פגשו אותם מעל מנווי, ובעוז האלוהים ניצח המלך אירקלה והם הרגו את הלקים. מן המקורות ההיסטוריים מתברר שבמאה השבע־עשרה ובראשית המאה השמונה־עשרה עזב חלק מתושבי מנווי את מקומו מפני פשיטות הלקים, אך במלכותו של אירקלה השני חזרו רבים.

לאחר שקמה ממלכת קחתי נחשבה מנווי בעיקרה אחוזת הכותרת של המלוכה, ואת הכפר ואת סביבתו ניהלו המוראווים של המלך. בימי אירקלה השני היו המוראווים בני צ'רקזישווילי, שבמרוצת הזמן נטלו לעצמם חלק מאחוזת האריסים של מנווי, ומכאן באו חילוקי דעות עם חצר המלוכה; באחוזת אריסים במנווי החזיקו גם בני אוולישווילי, ומלבד זאת היו לכנסייה אחוזת אריסים, אדמות חריש וכרמים, והיו גם אדמות של יורש העצר. לפני פעולות מלחמה התכנסו ליד מנווי חילה של קחתי וגם חילה של קרתלי־קחתי: סמוך לשנת 1748 אסף אירקלה את הקחים בחיל טוב, חלק בסגרג'ו וחלק במנווי, ובשנת 1796 קרא לכאן את אותר אמילחורי עם כל פיקודו.

בימי מרד קחתי של שנת 1812 השמידו אנשי מנווי את חיל הענישה הרוסי, אך המרקיז פיליפה פאולוצ'י, לאחר שבזז את חשמי באכזריות, כבש את פטרדזאולי, את סגרג'ו, את מנווי ואת קקבתי בלא קרב. ב־26 בנובמבר 1812 נערך ליד מנווי קרב מכריע בין הרוסים ובין הגאורגים, שבראשם עמד הנסיך אלכסנדרה ושלעזרתם היו אמורים לבוא הלקים; ליד הכפר „הייתה מלחמה חזקה, ובה הובסו הגאורגים והלקים“. את הסיבה לתבוסתם של הגאורגים מונה הנסיך תימוראז ב„היסטוריה החדשה“ שלו בבגידתם של ראש חצר המלוכה אלפתר זוקקישווילי, של האשיקאגסבשי של המלך גיאורגי, אלכסנדרה מקשווילי, ושל גדוד הלקים. בעד השתתפותם במרד נשלחו רבים לסיביר; בין הנענשים היה המוראווי של מנווי, איוונה צ'רקזישווילי.

המדען והנוסע הגרמני יוהאן גילדנשטדט, בנסיעתו בקחתי בשנת 1772, מציין שבבוקר 23 בפברואר יצאו מסגרג'ו ובשעה ורבע חצו נהר שרחבו 5 סאז'ן, הזורם 1 ורסטה מעל הכפר מנווי; הכפר הזה היה הרוס כמעט כליל, וחלק קטן מן התושבים שנותרו בחיים מצא מחסה מצפון־מזרח מעט, בחומה צרה שעל גבעה תלולה. בשנים 1825–1826 נסע בגאורגיה המדען והנוסע הגרמני אדוארד אייכוולד, והוא מחשיב את מנווי לגדולה שבכפרים הגאורגיים שבקרבת מקום.

במנווי נשתמרה מצבה של האדריכלות הגאורגית — מצודה פגועה מאוד: שכבת הבנייה הישנה שייכת למאות העשירית והאחת־עשרה, והחדשה למאות השש־עשרה עד השמונה־עשרה. המצודה מורכבת משני חלקים — על מקום מורם עומדת המצודה הפנימית, ובמזרח צמודה לה המצודה התחתונה; במרכז המצודה עומדות שלוש כנסיות בקבוצה, ומתחת למצודה כנסייה קטנה בנויה אבני נחל ואבן שירימי, שבשנת 1794 בנה אותה ראש מנזר יוחנן המטביל של דוד גרג'י — בחלל הפנימי הכנסייה היא אולם, אך מעליה כיפה שהוקמה בלבנים, הנשענת בקימורים על קשתות התמך ועל קשת הקונכייה.

מצפון לכפר, על מדרון ההר, עומדת כנסיית הולדתה של אם האלוהים מסוג קופלהלה, שהיא מצבת תרבות בלתי מיטלטלת בעלת חשיבות לאומית, ואותה בנה בשנת 1794 ראש אותו מנזר. במנווי ובסביבתה נמצאות גם כנסיות גיאורגיוס הקדוש של וודרביסי, המלאך הראשי של תלתי וקשווטי, צלב אבן, תלוליות הקבורה של זאיאני ומצודת הטטרים.

במפקד 2002 נמנו במנווי 3,106 תושבים — 1,516 גברים ו־1,590 נשים; מפקד 2014 מנה 2,769 — 1,387 גברים ו־1,382 נשים. במפקד 2024 חיו בכפר 2,325 תושבים — 1,160 גברים ו־1,165 נשים.