דרקובי

הוא שוכן באגן צלקה, על גדתו השמאלית של נהר קציה, במקום השתפכותו אל מאגר צלקה, בגובה 1,540 מטר מעל פני הים, 12 קילומטרים מצלקה וכ־8 קילומטרים מערבית לעיר בקו אווירי.

אדמת דרקוי הייתה מיושבת בתקופת הברונזה, בעת העתיקה המוקדמת ובתקופות הפיאודליות הקדומה, התיכונה והמאוחרת, ועל כך מורים פרטי האדריכלות של הכנסייה שנבנתה מחדש אחר כך ושרידי בית הקברות העתיק. בחלקו הצפוני־מזרחי של הכפר, סביב כנסיית גאורגיוס הקדוש, שוכן הכפר הנטוש פרחה מימי הביניים; בבית הקברות היו מצבות מעוטרות בדמויות אנשים ובכלי בית, ועל ארבעה לוחות שרדו כתובות גאורגיות. על הכנסייה הייתה כתובת בכתב אסומתברולי של ליפריט, אריסתו של האריסתים, שעקבותיה אינם נראים עוד.

במרחק 1.5 קילומטרים צפונית־מזרחית לכפר, ליד הדרך ההולכת לצינצקרו, שוכן כפר נטוש אחר, שאפשר כי הוא הכפר גוולפרחה מימי הביניים. לפי מפקד שנת 1721 נמנו בגוולפרחה בעל אחוזה אחד — שאהנוואז־חאן — שמונה צמיתים שנתנו מכס ושניים חסרי אדמה.

כ־400 מטר מזרחית לדרקוי, על הדרך לצינצקרו, על גדתו הימנית של הקציה, חפרה משלחת המוזיאון הלאומי של גאורגיה בשנת 2008 את יישוב דרקוי מן העת העתיקה המוקדמת, הפרוש על 2.5 הקטר; נחפרו רק 300 מטרים רבועים, ובהם נחשפו תשעה בתים, עשרים בורות אחסון ושני בורות תבואה.

במאה התשע־עשרה התיישבו בכפר ארמנים. בתקופה הסובייטית השתייך דרקוי למועצת הכפר צינצקרו, ופעלה חוות החלב ותפוחי האדמה של אדיקיליסה.

מתושבי הכפר 99.1 אחוזים הם ארמנים.

במפקד 2002 נמנו בכפר 814 תושבים. במפקד 2014 חיו בכפר 588 תושבים — 300 גברים ו־288 נשים.