מריה

שמו הקודם של הכפר הוא גוגורתי. המסורת מספרת שגוגורתי היה נקודה חשובה בסחר השבויים: מפני שהקונה רצה תמיד לדעת כמה נשים שבויות יש, היה שואל „גוגו רתיה?“, כלומר כמה בנות — ומכאן נשאר השם גוגורתי. השם מריה בא מן „מרה“, מונח נפוץ למדי בגוריה ובאג'ריה: סולחן־סבה אורבליאני מסביר „מרה“ כמישור ישר, ואיוונה ג'וואחישווילי סבר ש„מרה“ נאמר רק על מקום השוכן על שפת מים.

כנסיית אם האלוהים בגוגורתי מתוארכת למאה השבע־עשרה; כנסיית החצר של בית נקשידזה מאוחרת יותר, ועמדה כאן גם כנסייה על שם גיאורגיוס הקדוש. ב־1841 התחולל כאן קרב גוגורתי. גוגורתי היה שייך לקהילה הכפרית חוורבתי והיה מרכזה. ב־1883 נפתח בית הספר של קהילת חוורבתי — חד־כיתתי, ובו למדו שבעים וחמישה נערים; גם תושבי קונצ'קתי השתמשו בו. בין 1890 ל־1893 הפך בית הספר לדו־כיתתי, וב־1903 נפתחה בו גם מחלקת בנות; אז למדו כאן מאתיים נערים וחמישים נערות. בכפר פעלו אגודת חיסכון והלוואה ובית מרקחת.

בשנות ה־1920 היה הכפר מיושב בצפיפות. עד 1928 התיישבו רוב התושבים בשפלה, כלומר במרה; במהרה עלתה אוכלוסיית מרה על אוכלוסיית היישוב הראשון בגוגורתי, ומרכז הכפר עבר גם הוא למרה. בשנות ה־1930 עבר למריה גם בית הספר של קהילת חוורבתי, שעמד עד אז בגוגורתי. בשנות ה־1960 הוקמו במריה שדה תעופה צבאי ויישוב לצרכיו; בין 1962 ל־1964 התקיימו טיסות אזרחיות יומיות בין מחרדזה וטביליסי, וב־21 במאי 1995 התקיימה טיסה מאוזורגטי למוסקבה. עד 1977 החזיק הקולחוז להדרים של מריה מאה ועשרים הקטר של מטעי הדרים. בשנות ה־2000 תוכנן להקים במקום שדה התעופה תחנת כוח תרמית; כיום שוכן בשטח שדה התעופה מזבלת המוניציפליטט.

באדמות הכפר נמצא גרזן אבן, השמור כיום במוזיאון ההיסטורי של אוזורגטי. בכפר שרד אתר מורשת תרבות — כנסיית גוגורתי. היא בנויה מאבן שבורה והיא מבנה אולם ובו אפסיס הבולט כלפי חוץ; פתחי הכניסה שלה מן המערב ומן הדרום, המזבח מופרד מן האולם בכתפיים, והרצפה מורמת במדרגה אחת. באמצע כל אחד מן הקירות הארוכים יש פילסטר, והרצפה רוצפה בלוחות אבן וטוחה.

בכפר יש בית ספר ציבורי וספרייה. במפקד 2014 נמנו במריה 1,494 תושבים — 749 גברים ו־745 נשים; הגאורגים היו 98.9 אחוזים מן האוכלוסייה, הארמנים 0.9 והרוסים 0.1.