לאיתורי היא עיירה במוניציפליטט אוזורגטי. היא שוכנת בשטח שבין הנהרות צ'ולוקי ונתנבי, בגובה 80 מטר מעל פני הים, 5 קילומטרים מתחנת הרכבת הקרובה במריה ו־14 מאוזורגטי. בלאיתורי אקלים סובטרופי ימי ולח, עם חורף נוח וקיץ חם: הטמפרטורה השנתית הממוצעת של האוויר היא 13.6 מעלות, הממוצע בינואר 4.9 והממוצע ביולי 21.7, המינימום המוחלט 16 מעלות מתחת לאפס והמקסימום המוחלט 40, והמשקעים 2,330 מילימטרים בשנה.
אודות
על מקור השם נאמרות שתי גרסאות. המסורת מספרת שהדוחובורים שיושבו באדמות לאיתורי כתבו לממשלת רוסיה הצארית שהם חיים במקום שבו התנים נובחים — ומשום כך נקרא המקום לימים לאיתורי. יורי סיחרולידזה סבר שלאחר התפרקות ממלכת לזיקה החליפה הטופונימיה הגאורגית בהדרגה את המגרלית־צ'אנית בגוריה, ושבמקרה הזה צריך לאיתורי להיות קשור באציל בשם לאיתדזה שהחזיק באדמות האלה.
באדמות לאיתורי חיו אנשים כבר בתקופת האבן החדשה: נמצאו כאן אתרים ארכאולוגיים מן הנאוליתי המאוחר ומתקופת הברונזה המאוחרת והברזל הקדום, וחפצים בודדים נמצאו ב־1984 וב־1988. נמצא גם בית מלאכה להתכת מתכת מן התקופה העתיקה, המצביע על טכניקה מפותחת של עיבוד נשק.
בלאיתורי היה יער בלתי עביר, שסוחרי השבויים השתמשו בו למחסה. המסורת מספרת שאם הצליחו החוטפים להיכנס ליערות האלה לפני רודפיהם, שבו הרודפים מיד על עקבותיהם, בידעם שלא יצליחו בדבר שם. זאבים ותנים היו רבים במיוחד, ולפי האגדה דווקא התן הוא שנותן ללאיתורי את שמה.
היישובים הראשונים בשטח של היום מופיעים ב־1911: כדי להפוך את אדמות הבור של לאיתורי לאדמות עבודה, יישבה כאן ממשלת האימפריה הרוסית רוסים מן האימפריה העות'מאנית — הדוחובורים. כחמש מאות בתי אב של דוחובורים, שקיבלו בהלוואה הקטר אדמה לכל אחד ובתי אודה דו־גלגליים, הקימו שני יישובים, אוספנסקויה ווזנסנסקויה. האקלים הסובטרופי הלח והקרקע הביצתית היטיבו עם תירס, אורז ותפוחי אדמה, אך ב־1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, החליטה ממשלת רוסיה לפנות את שני הכפרים וליישב אותם בחצי האי קרים. הדוחובורים יצאו מנמל פותי באונייה לכיוון קרים, אך בקרבת נובורוסייסק הטביע האויב את ספינתם. מאפריל עד יוני 1918 היה השטח מוחזק בידי צבאות האימפריה העות'מאנית.
עד 1926 ניטעו בלאיתורי מטעי תה. ב־1930 הוקם המשק הממלכתי של לאיתורי על שם קירוב והחל כירות היער; ב־1935 נבנה בית חרושת לתה. ב־1946 היו באדמות לאיתורי 1,700 הקטר תה, 200 טונג ו־114 הדרים, והאוכלוסייה עלתה על אלף נפש. בסוף 1949 נפרדה נרוג'ה מלאיתורי ונעשתה יישוב בפני עצמו. ב־1953 הוענק ללאיתורי מעמד של עיירה. ב־1955 נפתחה רכבלית באורך אחד־עשר קילומטרים בין בית החרושת לתה ובין אגפי המשק. ב־14 במאי 1958 נוסתה במשק לאיתורי, לצד צ'אניאתי וליחאורי, מכונת קטיף תה בפעם הראשונה, ותעמולת אותם ימים הכריזה על כך כהצלחה הגדולה ביותר של החקלאות הסובייטית. ב־1969, בהחלטת מועצת השרים של גאורגיה, התיישבו בלאיתורי שלוש מאות משפחות מאג'ריה מנפת חולו. ב־1972 צילם ניקולוז סנישווילי בלאיתורי את הסרט העלילתי הגאורגי „צ'ארי רמה“. ב־1984 הוצבה בלאיתורי אנדרטה למכונת קטיף התה „סקרתוולו“, שמלאו לה עשרים שנה. בעיירה פעלו בית ספר חקלאי ובית חולים בן חמישים מיטות.
ב־1997 נקנו שטחי מטע התה לשעבר של לאיתורי בידי בעלים פרטיים. ב־2007 החלה בלאיתורי בניית בית סוהר, שהושלמה ב־2023. מ־2012 החלו לנטוע מטעי אוכמניות.
בלאיתורי, על הגבול עם מריה ועם העיר אוזורגטי, עומדת כנסיית אם האלוהים של לאיתורי. היא חריג באדריכלות ימי הביניים המאוחרים: כנסיות מטיפוס רוטונדה כזה אינן מוכרות בגאורגיה, מלבד חורבות מקדשים פגניים מן העת העתיקה המאוחרת וחריגים נדירים מן התקופה הנוצרית הקדומה. הכנסייה עגולה בתוכניתה, חמישה מטרים ברוחבה, עומדת על בסיס בעל מדרגה אחת ובנויה מאבני נהר בטיט, וכניסתה מן המערב. שרדה דמות האל המברך, וסביבה נקראים חלקי ראשיהם של השליחים; הציור הוא מימי הביניים המאוחרים. בסמוך נמצאות חורבותיה של כנסייה נוספת, הרוסה עד גובה היסוד ובנויה מאבני בזלת מסותתות; במקום נקראים רק פרטים מעובדים בודדים. עומדת בלאיתורי גם כנסיית המאמינים הישנים, שנבנתה לאחר 1928 ויצוקה מבטון; בתקופה הקומוניסטית הוסבה לחדר אוכל.
בעיירה פועלים בית ספר ציבורי, גן ילדים, מוסד כליאה, כנסייה ומסגד. האוכלוסייה מונה 2,697 נפשות.
