סאירחה

קולחתי הייתה מחולקת לשמונה אזורים, ולכל אחד עיר ראשה; מרכזה של קולחתי הצפון־מזרחית היה סאירחה. לפי החומר שנאסף על פני השטח משתרע האתר העתיק על שבעים הקטרים: מתוך חמישה עשר התלים נחפרו במלואם תלי סבדורי וסאחוולי, ובחלקם תלי צקרוסתווי וושפידזה. מעל הכפר מתנשא רכס ראצ'ה־אימרתי, ועל רכסו עומד מבצר מודינאחה — לפי הממצא הארכיאולוגי מבצר שהכריע את גורלה של סאירחה בעת העתיקה ובתקופה ההלניסטית.

לדעת זורב ברגוודזה הייתה סאירחה במאות החמישית והרביעית לפני הספירה מרכזה של סקפטוחיה, אחת מיחידות המנהל של ממלכת קולחתי, ועל האריסטוקרטיה המשפחתית המקומית היו מוטלים תפקידי מנהל. על מצבה מן התקופה הפיאודלית המאוחרת, שנבנתה לתוך קיר כנסיית הכפר, נקרא השם סאריחה, וברגוודזה רואה בו את „סאראקה“ שבספר „גיאוגרפיה“ של תלמי; אינדזה, לעומתו, מזהה את האתר עם פריקסופוליס־אידאסה של סטרבון.

ג'ורחה נדירדזה מחלק את מצבות סאירחה מן האלף הראשון לפני הספירה לשלוש תקופות — המאות השמינית עד השביעית, השישית עד הרביעית והשלישית עד הראשונה לפני הספירה. ברגוודזה מקבל את החלוקה אך מפריד עוד שלב, בין ראשית המאה השישית לסופה או לראשית המאה החמישית. לפי נדירדזה הייתה „ארץ סאירחה“ של העת העתיקה המוקדמת יחידת מנהל שנוצרה על בסיס טריטוריאלי, עיר נשלטת הכפופה לשלטון המלוכה ובראשה אציל מקומי שהחצר העניקה לו סמכויות. לאחר ההתפשטות של המלך פארנאוואז, מן המאה השלישית לפני הספירה, המשיכה סאירחה להתקיים כמרכז מנהלי ופוליטי של פרובינציה במדינת איבריה; ומן המאות השנייה והראשונה לפני הספירה — כאשר היחידות הקטנות של קולחתי המזרחית אוחדו לנסיכות ארגוותי, שמרכזה היה כנראה שוראפאני — היא יישוב מן השורה בעמק הקווירילה.

את החפירות פתח ב־1910 אקוותימה תאקאישווילי, שחפר בסצ'חרה קבר תלולית. ב־1950 הגיע ראש אריה מסוגנן, שנמצא במקום הנקרא לומינאורי, לידי האקדמיקאי בוריס קופטין, שהתכוון לחפור בסאירחה אך מת זמן קצר לאחר מכן. אחר כך מצא באותו לומינאורי בן הכפר נדירדזה, בעת חריש, שברים של מכלול מקדש מן התקופה הקדם־פיאודלית, ועובד מוזיאון האמנות גמבשידזה פתח בחפירה: מתשאול הפועלים ידוע שנמצאו שם חרסים, חפצים פאליים, פסלי חיות ושברי כותרת עמוד.

השלב המכריע קשור בשמו של ג'ורחה נדירדזה. ב־1961, מצפון לסצ'חרה, במדרון מודינאחה, נתקלו פועלים שסללו דרך בבית קברות וביישוב; שאלווה אמיראנאשווילי, מנהל מוזיאון האמנות, התעניין בממצאים, ומשלחת המוזיאון יצאה לסצ'חרה רשמית בראשותו, ואת העבודה המעשית הפקיד בידי נדירדזה. עד 1967, כאשר הוגש דוח המשלחת למושב המכון להיסטוריה, ארכיאולוגיה ואתנוגרפיה על שם איוואנה ג'אוואחישווילי, אותר קילומטר מערבית ללומינאורי יישוב נרחב מן העת העתיקה וההלניסטית. בשלוש עונות, בשנים 1966–1968, נחפר על תלי וושאפי וסבדורי יישוב מן האלף הראשון לפני הספירה ובו שרידים הלניסטיים, מן העת העתיקה המוקדמת ומן התקופה שקדמה לה, ובסאחוולה נחפר רובע מתכת שבו, בחורבות מבנה בן שלושה חדרים, נמצאו חפצים הקשורים בעיבוד מתכות לא ברזיליות.

בשטח סאירחה אותרו עשרים וארבעה קברים, עשרה מהם בסבדורי ושבעה מאותם עשרה עשירים. כנראה נקברו בהם נכבדי קולחיס, ואפשר שגם שליטי הסקפטוחיות, יחד עם תכשיטי זהב וכלי כסף המראים מיזוג עם איראן האחמנית ולא את ההשפעה ההלניסטית הבולטת בוואני העתיקה. הקברים מתוארכים למאות החמישית והרביעית לפני הספירה ומלמדים גם על קישוטיה של השכבה העליונה בחברה הקולכית וגם על מסורת הצורפות הקולכית: עיבוד הזהב מגוון ותובעני מבחינה טכנולוגית ואמנותית.

הקבר הראשון נמצא על תל סבדורי ב־1968, בעומק חמישה מטרים ושישים סנטימטרים מתחת לפני השטח. הוא היה מורכב משני חדרים — אחד מכוסה במילוי אבנים עבה ואחד בלעדיו — בשטח כולל של עשרים מטרים רבועים, ובו נקברו שלוש נשים, איש אחד וחמישה סוסים. מפני שהקבר נשדד או שימש לקבורה שנייה, אפשר היה לשחזר את מנהג הקבורה רק לגבי אחד הנקברים: הוא שכב על צדו בתנוחה מכופפת, עצמותיו היו מעורבבות ומעליו הונחו עצמות סוס. בעת הניקוי עלו חרסים מקומיים ומיובאים וחלקי שריון.

מפקד 2014 מנה בסאירחה 1,994 תושבים.