אתר המרפא צקאלטובו

צקאלטובו שוכנת 9 קילומטרים צפונית-מערבית לקוטאיסי, בגובה 120 מטר מעל פני הים, בשקע רחב שבמרכזו פארק מי המינרלים. עושרו של האתר הוא מי הרדון והפחמות שלו, רכים, צלולים וחסרי ריח, העולים מהאדמה בחום של 33–35 מעלות: לאמבטיות אין צורך לא לחמם ולא לקרר אותם, והמטופל יושב ישירות במי המעיין הזורמים. תכונה זו הפכה את צקאלטובו לנדירה בין אתרי המרפא הבלנאולוגיים של אירופה. המים נרשמים למחלות של מחזור הדם, מערכת העצבים, המפרקים ועמוד השדרה, ולמצבים גינקולוגיים ועוריים; קורס טיפול נמשך 20–24 ימים, ומאז שנות ה-1970 האתר עוסק גם בספלאותרפיה, שבה חולי ריאות מבלים שעות באוויר הקריר והנקי מאבק של המערות הסמוכות.

תוכנית העיר היא פרי הפרויקט הרדיאלי של 1950–1951: 19 בתי הבראה, 9 בתי מרחץ וסניף של המכון המדעי לבלנאולוגיה הוצבו במעגל סביב הפארק המרכזי והמרחצאות. הבניינים ממזגים קלאסיציזם סטליניסטי עם אדריכלות דקורטיבית גאורגית: אכסדרות עמודים, פסיפסים, חזיתות מגולפות וגרמי מדרגות רחבים. בית המרחץ במעיין מספר 6 נבנה בשנים 1950–1951 עבור סטלין בלבד, ובריכתו הפרטית נראית עד היום; האפריז של בית המרחץ מספר 9 מציג את המנהיג עצמו. בשנות ה-1960 וה-1970 היו בעיר 22 בתי הבראה ו-5,800 מיטות, היא קיבלה 125,000 מבקרים בשנה והייתה לה רכבת ישירה ממוסקבה.

התמוטטות ברית המועצות בשנת 1991 עצרה את האתר, ומשנת 1993 כ-9,000 עקורים מאבחזיה, רובם נשים וילדים, עברו לבתי ההבראה הריקים. צקאלטובו של היום היא מזיגה של שתי השכבות: בתי מרחץ פועלים, פארק מחודש וקומץ מלונות משוקמים מצד אחד, ו"מגוברובה", "טביליסי", "משחטה" ו"אימרתי" הנטושים מצד שני, שם היער פורץ דרך החזיתות והפסיפסים נעלמים בירוק. הניגוד הזה הוא שמושך צלמים וחובבי מורשת עירונית.

מימי צקאלטובו נזכרים לראשונה במאות השביעית עד התשיעית, ובמאה השלוש-עשרה השתייכה האדמה למנזר גלאטי. עבור המדע האירופי תוארו המעיינות בידי יוהאן גילדנשטדט, הנוסע הגרמני וחבר האקדמיה של סנקט פטרבורג, ששהה כאן ב-14 באוגוסט 1772; יומן המסע שלו יצא לאור בברלין בשנת 1782. כימיית המים נחקרה בידי קלפרות בשנת 1815, שטרובה בשנת 1898 וקופציס בשנת 1913, והמחקר האחרון הוא שאישר את סגולות המרפא שלהם.

בשנת 1920 עברה האדמה סביב המעיינות לידי המדינה וצקאלטובו קיבלה על עצמה תפקיד של אתר מרפא בלנאולוגי; בניין הטיפולים הראשון קם בשנת 1925, ומשנת 1926 החלה בניית בתי הבראה גדולים. בשנת 1931 הכריזה ממשלת גאורגיה על צקאלטובו כאתר נופש ומרכז לבלנאותרפיה, וסטלין ביקר בה באותה שנה. הכפר הפך לעיירה בשנת 1938 ובשנת 1953 לעיר ולאתר נופש בעל חשיבות כלל-סובייטית. תוכנית האב של 1950–1951 שרטטה עיר רדיאלית: "מגוברובה" (1937–1940), "טביליסי" (1951), "משחטה" (1952), "מטלורגי" (1957), "אימרתי" (1961) ואחרים תפסו את מקומם בטבעת סביב הפארק. בשנות ה-1930 יצרה סכירת הנהר הקטן צקאלטובו את האגם הקר המלאכותי.

עם התמוטטות ברית המועצות בשנת 1991 התרוקן האתר, ומשנת 1993 הפכו בתי ההבראה למגורים לעקורים מאבחזיה. פרויקט שיקום הוכרז ב-14 בספטמבר 2012, בשנת 2014 הוצע להכריז על 12 מתוך 16 הבניינים ההיסטוריים כאתרי מורשת, וצו ממשלתי מ-19 בדצמבר 2019 הזמין תוכנית עירונית חדשה לעיר. העברת משפחות העקורים לדיור חדש ומסירת בתי ההבראה למשקיעים נמשכות עד היום.

צקאלטובו נמצאת כ-20 דקות נסיעה מקוטאיסי, ומיניבוסים יוצאים מתחנת האוטובוסים המרכזית של קוטאיסי; נמל התעופה של קוטאיסי במרחק כ-22 קילומטרים. פארק מי המינרלים ובתי המרחץ הפעילים נמצאים במרכז העיר; הפארק והרחובות פתוחים וללא תשלום. קורס טיפול נמשך 20–24 ימים ומתחיל במרשם רופא; בתי המרחץ והמלונות עצמם מוסרים מידע על הטיפולים והמחירים. בתי ההבראה הנטושים הם רכוש פרטי או ממלכתי, ובחלקם עדיין גרות משפחות עקורים, ולכן מותר להיכנס לבניינים רק ברשות הבעלים והדיירים.