מנזר מוצאמטה

מכלול המנזר מוצאמטה עומד בעיריית תקיבולי, 6 קילומטר צפונית־מזרחית לקוטאיסי, על כף סלעי המתנשא בעיקול הצקאלציטלה, יובל של הריוני, בין צוקים מיוערים; הנוסע אלכסיי מוראביוב כתב ש"אי אפשר לבחור מקום טוב יותר להתבודדות נזירית". כנסייתו של בגרט הייתה מבנה אולם קטן; בשנים 1844–1845, ביוזמת דוד צרתלי, המטרופוליט של אימרתי, וראש המנזר פורפירי צרתלי, הורחבה, בשנות ה־1860 נוספה כיפה, ובשנת 1863 קידש אותה הבישוף הקדוש גבריאל קיקודזה, והעבודות נוהלו בידי לוואן, מוסה ופיליפה ברקשווילי. הכנסייה המחודשת קיבלה צורת צלב חקוק: הכיפה נשענת על שני עמודים מרובעים ועל בליטות המזבח, דמות דאיסיס מן המאה הארבע־עשרה עד השש־עשרה שרדה בקונכיית המזבח, וייחודה של הכנסייה הוא כיוונה החריג, עם המזבח בצפון. ארון השרידים של הקדושים דוד וקונסטנטין עומד ליד הקיר המזרחי על במה המוגבהת בחמש מדרגות, לפניו שני פסלי עץ של אריה רובץ שנעשו בשנות ה־1840, ומתחתיו מעבר לעולי רגל, שמעבר בו שלוש פעמים מגשים לפי האמונה משאלה; ארון השרידים הנוכחי וחופתו נעשו מחדש בשנת 1954. העיטור החיצוני משתמש ביסודות הימי־ביניימיים האופייניים לבני ברקשווילי: ארקדה הנישאת על חצאי עמודים משולשי גזע מקיפה את התוף, צלב מגולף עומד מעל הדלת הדרומית, והחזית המערבית מעוטרת בשדה מרוסטק בקשת מפורפלת גדולה הכוללת שתי קשתות קטנות ורוזטה בתבליט גבוה.

מגדל הפעמונים הדו־קומתי, 1.5 מטר דרומית לכנסייה, נבנה בשנים 1845–1847, עם כתובת מעל הדלת הצפונית הנוקבת בשם ראש המנזר פורפירי; בשנת 1960 נבנה ממערבו בית ראש המנזר על שרידי מגדל ישן. שער החצר הוא קומת הקרקע של מגדל מן המאה השש־עשרה או השבע־עשרה, ריבועי בתוכניתו עם כיפת צלוחית על מפרשים, ואליו מחובר המסדרון המקורה הארוך למנזר שהחליף את גשר ההרמה שעדיין שימש במאה התשע־עשרה; משני צדי השער שרדו שרידי החומה בבנייה של אבנים גדולות כמו זו של מבצרי קוטאיסי, נוקלקווי וצבלדה מן המאות החמישית והשישית, ויש הסבורים שמוצאמטה היא מבצר אוקימריוני. מחוץ למנזר שרידי בית הארחה ומגדל בן שלוש קומות מן המאה השש־עשרה, שבקירו משובץ צלב בולניסי במדליון, אולי פרט מכנסיית הבשורה המקורית מן המאה החמישית או השישית.

בימי הביניים המוקדמים עמדה כאן, בעיר המבוצרת צקאלציטלה, כנסיית הבשורה, שנהרסה בשנים 735–737 בידי הצבא הערבי של מורוואן החירש. נסיכי ארגווטי, האחים דוד וקונסטנטין מחאידזה, קמו נגד הערבים, נשבו, סירבו לחנינה תמורת המרה לאסלאם ומתו בעינויים; גופותיהם הושלכו לנהר, המים האדימו, והנהר נקרא צקאלציטלה, "מים אדומים". לפי המסורת נישאו השרידים שנמצאו על הגדה מזרחה בפקודת קול אלוהי עד הזריחה, ועם שחר נקברו ליד חורבות הכנסייה השרופה, בקריפטה של כנסיית הבשורה. במאה האחת־עשרה בנה המלך בגרט הרביעי כאן מנזר וקבע את קבר הקדושים המעונים בכנסייתו (חוקרים אחדים רואים במלך בגרט של "המרטיריון" את בגרט החמישי), והמקום נקרא מוצאמטה; הכנסייה הגאורגית קידשה את האחים, ולפי האגדה חיברה מנהרה סודית ששימשה בימי מלחמה את המנזר לגלאטי.

בשנים 1844–1863 חידשו בני ברקשווילי את הכנסייה ובשנים 1845–1847 נבנה מגדל הפעמונים; לאחר מכן תוקנה הכנסייה בשנות ה־1890 בידי הארכימנדריט בסריון אחוולדיאני, בשנים 1909–1912 בידי הארכימנדריט נסטור קובאנאישווילי ובשנים 1954–1955 בידי המטרופוליט גבריאל צ'אצ'אנידזה. בשנת 1923 סגרו הבולשביקים את המנזר והעבירו את שרידי הקדושים למוזיאון קוטאיסי, מה שעורר זעם כה רב עד שהוחזרו במהרה; בשנת 1954, במאמצי המטרופוליט גבריאל צ'אצ'אנידזה, שבו למנזר לצמיתות וארון השרידים נעשה מחדש. מדי שנה ב־15 באוקטובר נערך במנזר החג העממי מוצאמטובה; ב־7 בנובמבר 2006 הוענקה למנזר הקטגוריה של מונומנט תרבות בלתי נייד בעל חשיבות לאומית, ומ־2018 הוקמה תשתית תיירותית.

מוצאמטה שוכן 6 קילומטרים צפונית-מזרחית למרכז קוטאיסי בפנייה מדרך גלאטי, כ-15 דקות במכונית, ואפשר להגיע גם במיניבוס מקוטאיסי. המכונית נשארת בחניון ואת 500 המטרים האחרונים הולכים ברגל. המנזר פעיל ופתוח ביום, הכניסה חופשית וקוד הלבוש חל. מוצאמטובה, חג האחים דוד וקונסטנטין, חל ב-15 באוקטובר.