ווניס קוואבבי

ווניס קוואבבי, הנקראות בתעודות ההיסטוריות מערות ואהאני, חצובות על הגדה הימנית של המטקווארי העליון, בסמצחה ההיסטורית. עד 200 מערות חצובות בסלע ערוכות ב־16 מפלסים. התאים, הבנויים בטרסות בתוך שקע סגלגל בצוק, מבוצרים בחומת אבן וסיד ויוצרים חצר פנימית סגורה לפני המנזר. אורך החומה כ־100 מטרים, והיו בה שני שערים, גדול וקטן. מחוץ לחומה, על טרסה, נמצא מגדל סגלגל שהיה חלק ממערך הגנה מורכב ושמר על הגישות לחומה.

במתחם המנזר חדרים ומחסנים חצובים בסלע, קפלות קבורה, גלוסקמה, מקום מחסה, מנהרות מעבר ו־6 כנסיות. במרכזו עומדת כנסיית הכיפה של גאורגי הקדוש, עם אכסדרת כניסה מגולפת מאבן וסיד וקפלת קבורה דו־קומתית; מתחת לאכסדרה מערת עצמות, וכאן נמצאו גם חלקים מגולפים של מחיצת המזבח ואבנים מעוטרות של מגדל הפעמונים. מצפון לאכסדרה, על אותה טרסה, כנסיית אולם מאבן וסיד, ומתחת, על הטרסות של האגף השמאלי, ערוכים בשלושה מפלסים קברים חצובים ובתי אבן. נשתמרו שרידים של 3 קווי אמת מים ושל מאגר, שברי ציורי קיר וכתובות היסטוריות חשובות. בחפירות נמצאו מרתף יין עם שמונה כדי קוורי, בית מלאכה לכלי חרס מזוגגים, גת חצובה בסלע עם אמת מים קטנה ו־2 בתי אבן.

בין תאי הנזירים יש כאן גם מערות מגורים עתיקות האופייניות לנזירות המדבר וגם בתי סלע מאוחרים יותר שהתאימו לחיי מנזר קהילתיים, עם חדרי שירות. האדריכלות של ווניס קוואבבי היא שלב ביניים באדריכלות הסלע: בהתפתחות ההדרגתית של מערותיה היא מכינה את הצורות שהתגבשו בוורדזיה במאות השתים־עשרה–השלוש־עשרה. בחפירות נמצאו גם יצירות של אומנות רקיעת המתכת הגאורגית מהמאה השתים־עשרה, ובהן 3 קערות כסף, וממערב לווניס קוואבבי, בכנסייה קטנה מתקופת הנזירים המתבודדים, נשתמרו שברי ציורי קיר מהמאה השלוש־עשרה.

ווניס קוואבבי נוסדו בתקופת נזירי המדבר המתבודדים: קבוצת המערות העתיקה ביותר, הכוללת כנסייה, מתוארכת לא מאוחר מהמאה השמינית. במאות התשיעית–האחת־עשרה גדל המנזר, ובמרכזו נחצבו כנסיית גאורגי הקדוש וקבוצות חדשות של תאי מערה. בשנת 1089 הרסה רעידת אדמה חזקה את החלק המרכזי של ווניס קוואבבי יחד עם הכנסייה. במאה השתים־עשרה, עד שנת 1191, היה זה המנזר המשפחתי של בית האצולה גורגניסדזה: בשנים 1186–1191 חידש בעליו איצ'קית גורגניסדזה את המנזר, שיקם את כנסיית גאורגי הקדוש וקישט אותה באיקונות יקרות, בנה לצדה קפלת קבורה משפחתית וקבע בשתי הכניסות כתובת המתארת את מעשיו. בשנים 1191–1204 היה המנזר בידי המלך; בימי מלכותה של תמר (1184–1213) החל שיקום ווניס קוואבבי, ובשנת 1204 שיקם אנטון צ'קונדידלי, ראש סופרי המלכות, את חומת האבן והסיד הישנה.

בשנים 1204–1283 החזיקה בווניס קוואבבי משפחת האצולה תמוגוולי. בין 1204 ל־1234 נתנו בני המשפחה למנזר תקנון חדש, "תקנון מערות ואהאני". התקנון מסדיר את חיי הנזירים, את חלוקת המזון, את המשמעת ואת העונשים, וקובע במנזר 51 נזירים ו־10 משרתים. בשנים 1265–1283 בנו בני תמוגוולי את אכסדרת הכניסה של כנסיית גאורגי הקדוש, את מגדל הפעמונים וכנסיית אולם. רעידת האדמה של 1283 הרסה שוב את ווניס קוואבבי; בחפירות נמצאו שלדים של קורבנותיה.

במאות הארבע־עשרה–השש־עשרה התחדשו כאן חיי המנזר. במחצית השנייה של המאה החמש־עשרה הותירו נשים שמצאו מקלט במנזר כתובות בדיו, בכתב מחדרולי, על קירות כנסייה קטנה הבנויה בתוך הסלע במפלס העליון. ביניהן גולקאני, אנה רצ'אולישווילי, תומיאן גוג'ישווילי ואחותה שגבאן סולטאני. מהכתובות עולה שהנשים הובאו לכאן בכפייה והן מקוננות על גורלן. לצד הפרוזה יש על הקירות שירים: שני בתים מתוך "עוטה עור הנמר", מן המכתב שנסטאן כותבת לטריאל ממבצר קאג'תי, בית אחד מתוך "רוסטומיאני", שירה דתית וחילונית, בעיקר שירי אהבה, שחלקם של אנה ותומיאן, ושירי עם. כתובות אלה שימרו את הדוגמאות העתיקות ביותר של בתים מתוך "עוטה עור הנמר" ו"רוסטומיאני" ושל השירה הלירית הגאורגית. בשנת 1551 כבשו ובזזו את המנזר הפרסים ובשנת 1576 העות'מאנים, ולאחר מכן ננטש. ב־7 בנובמבר 2006 הוענקה לווניס קוואבבי דרגת אתר מורשת תרבות בעל חשיבות לאומית, ובשנת 2010 נפתח המנזר מחדש.

ווניס קוואבבי נמצאות 27 קילומטרים מאספינדזה וכ־3 קילומטרים בכביש מהכפר וורדזיה; מצודת תמוגווי נמצאת במרחק של כ־2 קילומטרים. התשתיות של המתחם שודרגו במסגרת תוכנית של הסוכנות האמריקנית לפיתוח בין־לאומי. מאז 2010 פועל כאן שוב מנזר, ומתגוררים בו שניים או שלושה נזירים. בשנים האחרונות הוגבלה הכניסה למערות בגלל סכנת מפולות סלעים ועבודות השיקום שבאו בעקבותיה, לכן את תנאי הביקור ואת שעותיו בדקו במקום.