מצודת חרטוויסי

מצודת חרטוויסי עומדת ליד הכפר חרטוויסי על הר סלעי גבוה בעמק עמוק, במקום שבו נהר הפרוואני נשפך אל המטקווארי. גם שמה מעיד על כך: הוא מגיע מתקופת ה"חאנמטי" של השפה הגאורגית ומשמעו מפגש נהרות (ח־ארתוויס). המצודה נראית כאילו צמחה מתוך הצוק, וקשה להבחין היכן נגמר הסלע ומתחיל הקיר. חרטוויסי שכנה על דרך ראשית חשובה ושלטה בשני עמקים, והיישובים של האזור שלאורך הפרוואני והמטקווארי היו כפופים לה.

תוכנית המצודה עוקבת אחר קווי המתאר של הכף הסלעית, וקירותיה בנויים מאבן גוויל. את רובה תופסת המצודה הפנימית (הציטדלה): היא חוזרת על צורתו הטבעית של הסלע המוארך, בנויים בה כמה מגדלים אדירים, ומצפון־מזרח אין אליה גישה. חצר תחתונה מקיפה את הציטדלה מדרום וממזרח; בדרום, לכיוון עמק המטקווארי, הייתה גם חומה שנייה, שחלק ממנה שוחזר כיום. המים הגיעו למצודה דרך מנהרה שנחצבה לכיוון צפון־מערב. חרטוויסי לא הייתה רק מעוז: היה כאן גם מקום מושבם של האדונים הפאודליים. בעליה חידשו ובנו אותה שוב ושוב, ולכן קשה לייחס אותה לתקופה אחת: המצודה מורכבת משכבות בנייה רבות, מתקופה מוקדמת ועד המאה התשע־עשרה, ומבניה העיקריים הם מהמאות העשירית–הארבע־עשרה.

בחלקה המערבי של המצודה, ברחבה קטנה במקום כנסייה עתיקה יותר, עומדת קפלת האולם של גאורגי הקדוש, הבנויה מגושי טוף מסותתים. מידותיה החיצוניות 2.7 × 4.3 מטרים, ויש לה כניסה אחת בלבד, ממערב. החלק התחתון של האפסיס ורצפת המזבח, המוגבהת במדרגה אחת, חצובים בסלע. החזיתות פשוטות, עם כרכוב דמוי מדף, והגג מכוסה רעפים. החזית המזרחית ניצבת על הסלע, ובחלקה התחתון נראה קטע מבנייתה של הכנסייה העתיקה.

לפי הכרוניקן לאונטי מרובלי, שככל הנראה נשען על מסורת בעל פה, ראה אלכסנדר מוקדון את חרטוויסי יחד עם ערי מבצר גאורגיות אחרות במסעו מזרחה במאה הרביעית לפני הספירה; המחקר ההיסטורי אינו מקבל גרסה זו של המסע. תאריך הקמתה המקורי של המצודה אינו ידוע. התעודות הכתובות מזכירות את חרטוויסי מהמאות העשירית–האחת־עשרה, כשהייתה מרכז מסחתי. בהערותיו לספר ההיסטוריה של וחושטי בטונישווילי מביא דימיטרי בקרדזה שתי כתובות מימי בגרט השלישי; אחת מהן, מתוארכת לשנת 985, הייתה שייכת לכנסיית מצודת חרטוויסי והזכירה "מלך המלכים". כתובת זו נחשבת כיום אבודה. במאה השתים־עשרה הפכה חרטוויסי לעיר; במאה השלוש־עשרה החריבו אותה המונגולים, ועד המאה החמש־עשרה איבדה את כוחה הקודם.

במקום החומות הישנות, שנהרסו ברעידת האדמה של 1283, קמה חומה חדשה. בשנת 1832 מצא הנוסע השווייצרי דובואה דה מונפרה מעל פתח המצודה כתובת ארוכה בכתב אסומתוורולי; תחילה קרא אותה מארי ברוסה, ובשנת 1909 פרסם אותה אקוותימה תקאישווילי. לפי הכתובת, זכריה בן קמקמישווילי, "הגזבר הראשי של מלך המלכים", החל לבנות (או לשקם) את המגדל ואת החומה בשנת 1354 וסיים בשנת 1356. מסוף המאה השלוש־עשרה ועד המאה החמש־עשרה הייתה המצודה בידי בני ג'קלי, אדוני מסחתי, ובמאה השש־עשרה החזיקו בה לסירוגין בני קמקמיסדזה, חרטוויסרי, אמטקיאני או שליקאשווילי. האגדה מספרת שהמלכה תמר הכריזה על תחרות לבניית המגדל היפה ביותר בחרטוויסי; שוליה עלה על רבו, והבנאי המבוייש קפץ מהמגדל אל מותו.

במאה השש־עשרה פלשו העות'מאנים לדרום גאורגיה: בשנת 1578 מסר להם ארפקסד בן יותם את חרטוויסי יחד עם שאר מבצרי ג'וואחתי, ולאחר מכן הפכה המצודה למרכז של יחידה מינהלית עות'מאנית. מאז החזיקו העות'מאנים בחרטוויסי; בשנת 1624 כבש אותה גאורגי סאאקדזה לזמן מה, ובאוקטובר 1771 עשה זאת המלך ארקלה השני. במלחמת רוסיה–האימפריה העות'מאנית של 1828–1829, ב־22 בספטמבר 1828, כבשו את המצודה כוחות רוסיים, ובהסכם אדריאנופול עברה לאימפריה הרוסית. לאחר מכן איבדה חרטוויסי, כמו שאר מבצרי האזור, את תפקידה ההגנתי ונותרה אתר מורשת. ב־24 באוקטובר 2007 נכללה יחד עם וורדזיה ברשימת המועמדים למורשת העולמית של אונסק"ו, ובשנים 2017–2018 שודרג האתר.

המצודה נמצאת ליד הכפר חרטוויסי, כ־14 קילומטרים בכביש מאספינדזה וכ־46 קילומטרים מאחלציחה. שביל רגלי עולה מהכפר אל המצודה, ויש במקום מתקנים למבקרים: בשנים 2017–2018 שופץ כאן מרכז המבקרים ונבנה חניון, והמתקנים מותאמים לאנשים עם מוגבלויות. את שעות הפתיחה ואת תנאי הכניסה בדקו במקום.