האתר הארכאולוגי והמוזיאון של ואני

האתר הארכאולוגי של ואני הוא מונומנט רב־שכבתי בפאתיה הדרום־מערביים של העיר ואני, על הגדה השמאלית של הצ'ישורי, יובל של הסולורי, 1 קילומטר מן המרכז, על גבעה משולשת המחולקת לשלוש טרסות והידועה כגבעת אחוולדיאני, המוגנת משני צדדים בגיאיות עמוקים; האתר משתרע על כ־6.5 הקטר, עמד בצומת דרכי מסחר עתיקות ושלט על המישור סביבו. ואני הוא העד הטוב ביותר להתפתחות עורף קולכיס מעידן ההתיישבות היוונית עד התקופה הרומית, ומבחינים בו בארבעה שלבים: במאות השמינית והשביעית לפני הספירה היה מרכז פולחן של מבני עץ מבולי עץ עם כלי חרס מעוטרים שחורי פנים וטרקוטות של "האם הגדולה"; מסוף המאה השביעית עד אמצע הרביעית היה מרכז של אחת היחידות הפוליטיות־מנהליות של קולכיס, עם מקדש־מקדשון מעץ, בורות פולחן חצובים בסלע, קברי משפחה של האצולה, שנזריהם, תליוני הרקות, הענקים והצמידים שלהם הם יצירות מופת של צורפות הזהב הקולכית, וכלי חרס מיובאים מכיוס, לסבוס ואטיקה; במאות הרביעית והשלישית לפני הספירה מופיעים חומת ביצור מאבן, מבנה מטיפוס ארמון, אנטפיקסים עם גורגונה, סטטרים של מלכי מוקדון וטבעת חותם עם השם היווני "דדאטוס", כנראה שליט מקומי; ומן המחצית השנייה של המאה השלישית עד אמצע המאה הראשונה לפני הספירה התגבש ואני כעיר מקדש עם חומות הגנה ממוגדלות, "השער הקטן", מקדש־פרופילאום של הטרסה התחתונה, מקדשי רצפת הפסיפס ו"העגול" של הטרסה המרכזית, מזבח בן 12 מדרגות, כותרות קורינתיות, מרזבים בדמות ראשי אריות, בית מלאכה ליציקת פסלי ברונזה וטורסו ברונזה של נער ב"סגנון החמור".

באמצע המאה הראשונה לפני הספירה הותקפה העיר פעמיים ונשרפה: השער, מקדש הפסיפס, המזבח והמקדש העגול נושאים סימני אש והרס, וכמשמידיה נקראים פומפיוס (65 לפני הספירה), פרנקס השני (49 לפני הספירה) או מיתרידטס מפרגמון (47 לפני הספירה), ולדעת לורדקיפנידזה שתי השכבות תואמות את פלישות פרנקס ומיתרידטס. העיר לא התאוששה מעולם: השרידים הרומיים והימי־ביניימיים דלים, סרקופג ברונזה עם ראשי אריות מסביבות שנת 200 לספירה, מטבעות של מרקוס אורליוס וקרקלה, כנסייה, כבשן וקבר לוחם. שמה העתיק של העיר אינו ידוע: נינו חושטאריה זיהתה אותה עם סוריום של פליניוס הזקן, אוטאר לורדקיפנידזה עם מקדש לאוקותאה של סטראבון, שנבזז בידי פרנקס ומיתרידטס. האתר הוא מונומנט בעל חשיבות לאומית מאז 2018 וברשימה הטנטטיבית של המורשת העולמית של אונסק"ו מאז 2007, וגשר תלוי מחבר אותו לשמורת המוזיאון הארכאולוגי על שם אוטאר לורדקיפנידזה, המחזיקה כ־30 אלף חפצים ממשלחת 1947–2009, טורסו ברונזה מן המאה השנייה לפני הספירה, אוסף תכשיטי זהב, פיסול ברונזה ומטמון מטבעות הכסף של סולורי; זהב ואני הוצג פעמים רבות במוזיאונים המובילים בעולם.

הדיווחים הראשונים על ממצאים ארכאולוגיים בווני מופיעים בעבודתו של המזרחן הצרפתי מארי ברוסה בשנת 1851 ובעיתונות הגאורגית של שנות ה־1870; בשנת 1889 ערך אלכסנדר סטויאנוב, מנהל הגימנסיה של קוטאיסי, חפירות קטנות, בשנת 1896 ובשנים 1901–1903 אקוותימה טקאישווילי, ובשנת 1936 ערכה משלחת של מכון אנימקי סקר. מ־1947 עד 1962 נוהלו החפירות בידי משלחת של המכון להיסטוריה של האקדמיה הגאורגית למדעים בהנהגת נינו חושטאריה, ומ־1966 חופרת באופן סדיר משלחת המרכז לארכאולוגיה בהנהגת אוטאר לורדקיפנידזה, שמאז מותו בשנת 2002 מנהיגה אותה דארג'אן קאצ'ארווה.

בשנת 1982 הוקמה שמורת ההיסטוריה והארכאולוגיה הממלכתית של ואני, ובספטמבר 1985, במהלך סימפוזיון בינלאומי על ההיסטוריה העתיקה של חוף הים השחור, נפתח המוזיאון ביוזמת אוטאר לורדקיפנידזה, על בסיס אוספי מוזיאון ג'אנאשיה ומוזיאון המחוז של ואני וחומרי בסיס המשלחת; בשנת 1987 נקרא שמו מוזיאון-השמורה הארכאולוגי הממלכתי של ואני, בשנת 2002 קיבל המוזיאון את שמו של לורדקיפנידזה, ומאז 2005 הוא חלק מן המוזיאון הלאומי של גאורגיה. בשנים 2010–2020 חודשו בניין המוזיאון ותשתיתו במלואם; בשנת 2023 קיבל המוזיאון את פרס סילטו לשיתוף הקהילה בפרסי מוזיאון השנה האירופי.

ואני נמצאת כ-40 קילומטרים דרומית-מערבית לקוטאיסי, כשעה במכונית או במיניבוס. האתר שוכן קילומטר דרומית-מערבית למרכז העיר על גבעת אחוולדיאני ומחובר לשטח המוזיאון בגשר תלוי. המוזיאון הוא חלק מהמוזיאון הלאומי של גאורגיה; הכניסה בכרטיס, ושעות הפתיחה והמחירים מתפרסמים באתר המוזיאון הלאומי. החניה ליד הבניין.