מנזר ספרה

מנזר ספרה שוכן בערוץ ירוק ומיוער ליד הכפר גרלי בעיריית אחלציחה, 10 קילומטרים מאחלציחה. שמו פירושו „מוסתר“, והוא הולם את המקום: המנזר חבוי בין יער עבות לצוקים צהבהבים. הוא תופס רצועה צרה במדרון ההר, מבניו עומדים בגבהים שונים משני צדי הדרך מהכניסה אל הכנסייה הראשית, והאבן הוורודה והצהובה שלהם בולטת על רקע הירוק של הערוץ. מקום מושבם של האטאבגים של סמצחה היה פעם מבצר של ממש: מעל המנזר, ממערב, עומדות חורבות של מבצר עתיק, וממנו מתחילה חומה ארוכה ששרידיה נראים היטב עד היום בצפון ובמערב. הדרך מאחלציחה מסתיימת בדיוק כאן. בשטח כנסיות, מגדל פעמונים, תאי נזירים, מבני משק וחורבות הארמון של בני ג'אקלי; לפי כמה עדויות היו כאן 12 כנסיות.

ליד שער החומה, על שפת הצוק, עומדת קפלה קטנה בת אולם אחד של סטפנוס הקדוש. מימין לדרך אל הכנסייה הראשית חדרים מקומרים מאבן גוויל הצמודים לסלע, והלאה משם חורבות ארמון מאבן מסותתת. המבנה העתיק ביותר במתחם הוא כנסיית שנת מרים בת האולם האחד מהמאה העשירית. בחלקה המערבי גלריה על עמודים לכל רוחב האולם, ובאותו צד צמוד אליה אגף דמוי אכסדרה אך סגור בקירות. הכנסייה ידועה בגילופיה העשירים: כשהסירו בעת השיקום את טיח הסיד מהמאה התשע־עשרה מקירותיה, נחשפו פרסקאות חבויים וגילופים רבים. הציורים שייכים למחצית הראשונה של המאה הארבע־עשרה. מחיצת המזבח של הכנסייה, מגולפת מאבן ירוקה רכה עם תבליטים של הבשורה, הצגת ישו במקדש ופגישת מרים ואלישבע, מעידה על הרמה הגבוהה של גילוף האבן במאה האחת־עשרה ונשמרת כיום במוזיאון האמנות של גאורגיה.

המבנה הראשי הוא כנסיית סאבא הקדוש, כנסיית צלב רבוע בעלת כיפה, המתנשאת על שפת צוק תלול: כדי לבנותה היה צורך להקים תמיכה מיוחדת על מדף הסלע. בכתובות הכנסייה וחלון האכסדרה נזכר האדריכל פרזסדזה. בתוף הכיפה 16 חלונות, 8 אמיתיים ו־8 עיוורים, והעיוורים ממוסגרים בדיוק כמו האמיתיים. האכסדרה המערבית גבוהה במיוחד, וקשתותיה הפתוחות וקמרונותיה דמויי הכוכב מעוטרים בגילופים רבים; על המבנה כתובות רבות. בטימפנון של הכניסה הצפונית מופיעים צלב ושני מדליונים עם ציפורים. מציורי המאה הארבע־עשרה, בחלקו התחתון של הקיר הדרומי מתוארים סאבא הקדוש ושליטי סמצחה מבית ג'אקלי, סרגיס הראשון, בקה הראשון, סרגיס השני וקווארקווארה, ומעליהם החגים הגדולים; בקיר המערבי סצנות מקראיות ויום הדין, באפסיס הדאסיס והאוכריסטיה, ובכיפה העלייה השמימה.

מגדל הפעמונים נבנה מאבן מסותתת בסוף המאה השלוש־עשרה או בראשית המאה הארבע־עשרה, והוא נחשב לאחד ממגדלי הפעמונים העתיקים בגאורגיה. יש בו שתי קומות: העליונה היא ביתן פתוח בקשתות, מגדל הפעמונים עצמו, והתחתונה היא קבר המשפחה של בני לסוריסדזה, וסאלים של בני ג'אקלי, שבקה העניק להם. הפרסקאות ששרדו כאן מתארים את בני משפחת לסוריסדזה: לסורי, סומבט והכומר ניקולוז. הארמון, המיוחס לימי בקה, שרד רק בקומה אחת: שני חדרים מלבניים גדולים מאבן מסותתת, בלי קירוי. מעל הכניסה לכנסייה הקטנה של גאורגיוס הקדוש כתובת שלפיה את „המנזר הקטן“ הזה בנה גריגול נפשווניסדזה, האב הרוחני של ספרה, עבור „האבות הקדושים“ שהתיישבו בספרה.

המנזר קיים לפחות מהמאה התשיעית. פעלו בו דמויות חשובות רבות בתולדות הכנסייה הגאורגית: הראשי שבהם הוא הקתוליקוס ארסן הראשון (המאה התשיעית); במאות העשירית–האחת־עשרה פעלו כאן איוואנה וגבריאל ספרלי, במאה השתים־עשרה יואנה מטבוורי־ספרלי, בתפר שבין המאה השתים־עשרה למאה השלוש־עשרה הסופר אפרם, במאה השש־עשרה הקליגרף סווימאון קרגרתלי, ובמאות השמונה־עשרה–התשע־עשרה המעתיקים מיטרופנה ספרלי, קריסטסיה סמדשווילי ואחרים. בסוף המאה השלוש־עשרה עברה ספרה לידי משפחת ג'אקלי. סרגיס ג'אקלי, שליט סמצחה, שמר על יחסים טובים עם המונגולים, ובזכות זה נהנתה סמצחה משלום נדיר לאותה תקופה. לעת זקנתו קיבל סרגיס נדרי נזירות ואת השם סאבא, ובנו בקה בנה כאן את הכנסייה הגדולה ביותר וקרא לה על שם הקדוש של שם הנזירות של אביו, סאבא הקדוש. במאות השלוש־עשרה–הארבע־עשרה הפכו בני ג'אקלי את ספרה למקום מושבם ולמקום קבורת משפחתם; במחצית הראשונה של המאה הארבע־עשרה, בפקודת בני בקה, סרגיס, קווארקווארה ושלווה, תוקנה כנסיית שנת מרים ביסודיות וצוירה כולה, והם עצמם מתוארים לצד מחיצת המזבח.

בתפר שבין המאה השש־עשרה למאה השבע־עשרה, לאחר שהעות'מאנים התבססו בסמצחה, התרוקנה ספרה, והאיקונות ושאר האוצרות הועברו לחלקים מוגנים יותר של גאורגיה: האיקונה הראשית של המנזר, של סאבא הקדוש, הוצבה בכנסיית הכפר צ'חארי באימרתי, וחלק מהאוצר הגיע לכפר ארדתי בקרתלי. כתב מלכותי של המלך תיימוראז הראשון משנת 1630 מאשר כי אב המנזר של ספרה, ארסן אוולישווילי, גורש מהמנזר בערך באותה תקופה. במחצית הראשונה של המאה השמונה־עשרה, לפי וחושטי, נותר המנזר של ספרה, „הבנוי להפליא, בעל הכיפה“, עם כומר אחד בלבד; כומר מספרה, גיורגי זדתמוגווי, נזכר בכתובת משנת 1773.

במאה התשע־עשרה היה המנזר נטוש לגמרי והרוס. משנות ה־1850 התחדשו כאן חיי הדת: תחילה התיישבו במנזר נזירים גאורגים, בשנים 1877–1878 בזזו את המנזר מוסלמים, ובשנת 1893 שוקם ונוסד כאן מנזר רוסי שהתקיים עד התקופה הסובייטית. בתקופה הסובייטית הייתה ספרה סגורה, ותחייתה החלה בשנות ה־1980, עוד לפני שגאורגיה חזרה לעצמאותה. כיום זהו מנזר פעיל, והמתחם כלול ברשימת אתרי מורשת התרבות הבלתי ניידים בעלי חשיבות לאומית.

ספרה נמצאת 10 קילומטרים מאחלציחה, ביער ליד הכפר גרלי; הדרך מאחלציחה מסתיימת במנזר. אפשר להגיע אל המנזר מאחלציחה בכלי תחבורה שונים, ויש עולי רגל ומטיילים שהולכים את כל 10 הקילומטרים ברגל כדי ליהנות מהנוף. זהו מנזר פעיל. את הסדרי הכניסה ואת לוח התפילות בררו במקום.